צרו קשר
סגור

יוני-אוגוסט 2017
 
החיים על פני כדור הארץ, הם יותר מידי עבורי:
יותר מידי צפופים, רועשים ומפחידים. רוב הזמן אני דרוכה, מתאמצת למצוא שקט, להתרכז, להקשיב. כדי לשרוד, אני מסתובבת עם חומה מסביבי, ששומרת עלי שאף אחד לא יתקרב, שלא ידעו שאני פגיעה/חלשה/אנושית. החומה הזו, למרות שנעים בתוכה, גבתה מחירים: התרחקתי מעצמי, מהרצונות והחלומות שלי, מעצמי ומהקול הפנימי. כמו הולכת בין הטיפות, נוגעת-לא נוגעת. נושמת-לא נושמת.
עם השנים השקט בתוך החומה הפך לרעש: את לא מספיק טובה, לא מספיק שייכת, לא מספיק אהובה, את לא בטוחה - החיים מסוכנים. הרגשתי שהפחד מצמצם אותי והתחלתי טיפול. אצל דוד כהן צדק, מטפל טנטרי. (אל תשאלו אותי מה זה אומר, אין לי מושג. לא מתווכחת אם מה שעובד) דוד שוב ושוב ניסה לעודד אותי לצאת מהטיפול האישי לטובת מפגשים קבוצתיים.
בסוף נרשמתי לקורס: שקט פראי.
(אני יודעת השם הזה נשמע שמאלצי, אל תתנו לזה לבלבל אתכם)
10 מפגשים, אחת לשבוע וסופ״ש אחד ארוך לסיום. מה היה שם? פגשתי את עצמי, נזכרתי בחלומות שלי, התמלאתי שמחה ואהבה עצמית. לא מדובר בקסם, מדובר בעבודה קשה ויסודית: נשימות, מדיטציה, שיעורי בית, מפגש עם הכאב והמון ריקוד חופשי. לפני כל מפגש רציתי לא לבוא, אחרי כל מפגש הודיתי לעצמי על הבחירה לבוא.
שנאתי את הקבוצה, את הרעש, את הצורך להיות נחמדה. לא הייתי נחמדה! מצאתי את הא-נשים שהיה לי נעים איתם. או שהם מצאו אותי. לאט לאט נפתחתי, הרגשתי נינוחה, השיפוט והביקורת התפוגגו - נהייתי נחמדה.
ועכשיו, מה עכשיו? עכשיו הלב שלי פתוח, אני יודעת להקשיב לעצמי, לאהוב את עצמי. אני חופשיה.
אוטוטו נפתח קורס חדש. לא זה לא מתאים לכל אחד או אחת. זה מצריך ויתור על הציניות וגם על הבגדים.
אבל, ראבק זה שווה את זה.
 
***
הקורס שקט פראי שינה לי את החיים, שיר עצוב התנגן לי בנפש, שיר משמר של נתן אלתרמן, שמרי נפשך כוחך שמרי שמרי חייך...
היום 3 ימים אחרי סיום תהליך מרתק בן 10 שבעות התחלף השיר והלב מזמר שיר חדש, אם נדע לאהוב ... מה זאת אהבה תקראו את השיר.
באתי למסע בגוף מסוכסך ולב בוכה. כל חיי אני מחפשת אהבה, מנותקת מחמצן, חיה בתחושה של קצר ומסתבר הכל אשמה הבורות. לא ידעתי שאני לא יודעת, יש כאב ואני מתכחשת לו, אני יודעת שככה כולם חיים, שורדים, זה העולם שיננתי כמו מנטרה, זה מה יש. באתי סקפטית וחשדנית לסדנה, מי יכול לחדש לי ממרום גילי, מה דוד המנחה יודע יותר ממני. עברתי המון למדתי אין סוף כך נגזר עלי, קונפליקט בלתי פתור. לוקח זמן להיפתח, להוריד מחסומים, להתחיל לרוקן את הכוס המלאה. ניסיון חיים עשיר והוא משרת מסור, אבל אף אחד לא באמת יודע מה זאת אהבה.
מעט מאד הכרתי את בית המקדש שלי, הגוף בשלמותו. הכרתי רגש עשיתי סקס הרגשתי הרבה הרבה כאב, לא ידעתי כמה אני רחוקה מהגוף המושלם. אבר המין שלנו יש בו חיי נצח, בכל תא ונקבובית בגוף יש רטט והתרגשות. ספור חיי, הרבה עצב תסכול זיכרונות כלואים החוסמים את הדרך לנשום. אני יכולה להפליג, לכתוב ספר על לידה מחדש, על אהבה עצמית, על עינוגי גוף שלא הכרתי על חיים חדשים מתהווים מתרגשים והמסע רק מתחיל ואני במסלול המראה.
 
***
אני רוצה לספר משהו על נשימה. שאיפת אויר פנימה...עד היום האחרון של הקורס, בשבת האחרונה, כל הזמן הרגשתי מחסור באוויר, חנוקה לא מצליחה לשחרר את הנשימה...מנסה לפתוח את הראות והסרעפת, מנסה לפתוח כתפיים, כן כן גם דוד עזר לי בתהליך לפתוח כתפיים...
עברו 4 ימים מלאים מהסיום של התהליך הזה, יש לי אויר, אני נושמת נשימה מלאה והכי מדהים - כל שאיפת אויר שאני נושמת ככה סתם באמצע היום - אני מרגישה תחושה נפלאה עוטפת אותי מכל המקומות, מרגישה אויר מדהים מתוק נכנס לתוכי, ואני לא ממש חושבת למה, אני ממשיכה במהלך היום. ואז מדי פעם אני עוצרת, וחושבת על האוויר שנכנס וממלא אותי תחושה וורודה של כיף...אולי זה מהמדיטציות שלמדנו, לקחת אויר ולהוציא אויר עם משמעות, אולי זה סוג של נשימה אחרת שבאה פתאום אחרי התהליכים שעברנו, שחרור...
אין לזה הסבר שאפשר להסביר במילים, זו תחושה שבאים אחרי קורס כזה ומבינים את המשמעות שלה מעבר למילים, זה שכל מי שאומר משהו... לא ממש חשוב, האנשים מסביב לא ממש חשובים, מה שחשוב זו התחושה העצומה הזו של האוויר, זו תחושת ההתרחבות הזו שאין לה הסבר. אהבה אינסופית. מלא אנרגיות של אויר ותחושות מופלאות שמתקיימות מסביבי. מנסה להגיד לאנשים מה זה, לא מצליחה, זה לא באמת ניתן להסבר, אפילו מתסכל קצת, איך מסבירים מה זה...
צריך פשוט לעבור את החויה, והשאר פשוט קורה...
 
***
באתי כולי ספק, מה עכשיו טנטרה ועניינים, אבל לא היתה לי ברירה, הרגשתי שבורחת מעצמי, לא שמחה, שרויה בפחד
בורחת לעינוגים שהחלו לאבד מערכם, בורחת מעצמי.
בסדנה שמו לי מראה, הכריחו אותי להתבונן, להיות, לשהות...בלי פחד, לנשום אל תוך הכאב ולהבין כי אין חיים בלי כאב, תמיד היה תמיד יהיה, לכולם.
אהבתי ללכת לשם, להסתכל על הסיפור שאני מספרת לעצמי, להרגיש את עצמי אחרת פתאום, אני ועצמי יד ביד להתיידד
וכן... זה מה שיש עכשיו... וזה טוב וזה מספיק. הפסקתי לרצות להחזיק הכל, לאחוז, הבנתי שהתנועה היא החשובה, לתת לרגש לזוז בלי להתמכר לו ואז האנרגיה הסכימה לזוז.
תרגלתי סוג של הסתכלות אחרת, שינוי תפיסה, זה לא היה דרמטי , נזרעו זרעים, נפתח איזה צוהר וזה לא שהכל נהיה טוב, כי זו עבודה לא פשוטה, מרוקנת לפעמים, חשופה. אבל קיבלתי רמזים שיש אפשרות לתודעה אחרת, שאולי החיים כן יפים ועוצמתיים ואולי זה לא החיים יפים אלא אני. מצב של אי לוחמה עם עצמי עכשיו צריך לחמם את היחסים.
זה דבר ממש מסובך להחזיר אנשים לעצמם, בעיקר כי הם לא ממש מעוניינים לשלם את המחיר, פגיעות, חשיפה, כאב, בדידות, הבנה שאתה הוא המושיע של עצמך. המנחה אינו מציל ואינו גורו הוא מתרגל.
נשמנו, הקשבנו, כאבנו, רקדנו, דברנו, אכלנו, נלחמנו, שוב רקדנו עד שהתפשטנו, פשוט חיינו והיינו עצמנו לשם שינוי וזה היה שינוי מרענן בהחלט.
 
***
מצאתי המון השראה בשקט הפנימי ובנוכחות של דוד והייתי צמאה אליה.
הגעתי לסדנה רווית נסיון בסדנאות רוחניות כאלה ואחרות אבל מנחה כמו דוד טרם פגשתי. יש הרבה מורים ומנחי סדנאות אבל מעטים מהם מלמדים דרך שהם עברו בעצמם ודוד אחד מהם, מלמד מתוך נסיון חיים עשיר ומלא.
בסדנא פגשתי את עצמי שוב ושוב, פגשתי את היופי שבכאב ואת הכאב שביופי. העבודה עם קו הכאב הפגישה אותי עם קו העונג המתמשך. הסדנה הייתה מצד אחד מאוד מעמיקה ומצד שני מגוונת בתוכן.
המשתתפים הפכו למשפחה נוספת והיה מרגש ללכת יחד את הדרך, להחשף ולהיות עד לתהליך ההשלה של אנשים אמיצים ויפים.
אני ממליצה להשתתף בסדנא מתוך מקום מעצים ומרגש, לפגוש עוד רובד של העצמי.